<h1>ספר דת הנקרא עץ חיים למהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
סדר הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם דיין שלישי ואם לא ביררו יכולים הדיוטות או יחיד מומחה לכוף אותם על כרחם כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה ללכת לב"ד הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינו וכן משמע פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] דפריך דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני דקבלוה עלייהו משמע דקודם לכן לא היה סבור דקבלוה עלייהו מידי ומ"מ אמרינן דדיניהם דין וכן בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] דאתא לקמי דרב יוסף א"ל אי אתקרית להו כלומר שדחק אותם לדין זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם ובזמן הזה אין לנו ב"ד קבוע ובזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא אנן רחוקים ממנו יותר וסברא בגדול שבדור קרוי ב"ד הגדול וכן היה ר"ת קורא לבית דינו ב"ד הגדול. פסקינן דוקא מלוה יכול לומר לב"ד קאזלינין אבל לוה (טעון) [כופין] אותו ודן בעירו ובזמן הזה במקום שיכוף איש חבירו לדין אם רוצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבים לו לפי שרוצה לראות אם טעו ויחזרו הדין כמו שאבאר בסמוך מדאמריה בכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שכותבים לו לפי שמבקש שאם טעו בדבר משנה יחזירו הדין והא דנקט [ל"א ע"ב] שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדין רוצה שיכתבו לו זכותו וההוא דאיסור גיורא [עי' ב"מ ס"ט ע"ב] לא איירו לכתוב הטענות כי אם להסביר הטעם.
ודיינים שטועים בדבר משנה חוזרים את הדין דכך ק"ל בכולא תלמודא ואפילו בדבר משנה אם נשא ונתן ביד אינו יכול להחזיר דהוי כמו מתנה שנותן לו והדיין יחזיר משלו למאן דדאין דינא דגרמי [ב"ק ק' ע"א] וכך קיימא לן וזה שתירץ רב חסדא באחד דיני ממונות תניין [ל"ג ע"א] כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד דווקא בטעה בדבר משנה אבל טעה בשיקול הדעת אין הדין חוזר כך נראה לי כי אם תאמר שמחזיר בשיקול הדעת א"כ כי פריך בריש סנהדרין [ג' ע"א] טעו לא ישלמו תימא שנשא ונתן ביד וכן משמע בפרק זה בורר [ל' ע"א] דקאמר איכא בינייהו לשלומי מנתא בהדייהו למ"ד פלוני ופלוני מזכין לא משלם ופשיטא דלא מיירי בנשא ונתן ביד דא"כ פשיטא דלא משלם עמהם שהרי הוא לא נשא ונתן ביד ואין לחלק בין קבלן עלייהו ולא קבלו לגבי חזרת הדין ורב אלפס פסק שהלכה כרב חסדא שמתרץ כאן שנשא ונתן ביד ואפי' בשיקול הדעת מחזירין הדין אם לא נשא ונתן ביד (ואפי') [ודווקא] אינו מומחה שהרי אותה משנה דדן את הדין מיירי באינו מומחה מדקאמר בסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם וא"כ לדברי רב אלפס במומחה לרבים פטור מלשלם אפי' נשא ונתן ביד וזו היא תימה כי הא דמומחה לרבים פטור מלשלם היינו כשקבלו אותו כדאמרינן [ה' ע"א] גבי מר זוטרא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אבל אין לחלק גבי נשא ונתן ביד [בין מומחה] בין שאינו מומחה אבל בטעו בשיקול הדעת אין מחזירים וחייבים לשלם אם לא קבלו כגון שאמרו להם דינו לנו דין תורה ונר' כששני בני אדם באין לדין בפני גדול אחד זהו קבלו עלייהו וכן נמי כששני בני אדם בוררים להם דיינים בבית הכנסת מדעתם (מהו) [זהו] קבלו עליהם ופטורים מלשלם אם לא אמרו להם דינו לנו דין תורה וכן איתא בירושלמי [פ"א ה"א] רבי אבהו דאין בי כנשתא דקיסרי לגרמיה אמר לו תלמידו לא אלפן מר אל תהי דן יחידי א"ל מכיון אינון חמיין לי יתיב בדינא לגרמי ואתו לגבאי כמאן דמקבלי עלייהו דמי ומ"מ אם אמרו דינו לנו דין תורה חייבין לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזר וכן איתא בירושלמי [שם] עלה דההיא דדן את הדין אף בשטעה בדבר משנה ואם טעה בשיקול הדעת ישלם מביתו רבא אמר בשם ר' אבהו כשאמרו הרי את מקובל כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וזהו שכתבתי ואפילו לרב אלפס נראה בירושלמי שאין הלכה כרב חסדא אלא כרבא ואם קבלוהו בג' הדיוטות אם טעו בדבר משנה חוזר ואם טעו בשיקול הדעת חייבים להחזיר אם לא קבלו עליהם ואם קבלו עליהם אם אמרו דינו לנו דין תורה ובזמן הזה אין חילוק בין מומחה לשאינו מומחה מאחר שבוררים אותו מדעת שניהם אמנם אם דנו בני אדם דין בעל כרחם ולא קבלו עליהם חייבים לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזרים וה"ה בדבר תנאים ואמוראים וכדדרש שם שיקול דעת כגון שאינו יכול לעמוד ולדעת מתוך השמועה כמאן הלכה ואמנם משמע כחד מינייהו אבל אם אדם שוקל דעתו מסברת' ורבים חולקים עליו ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון ההיא דזה בורר [כ"ט ע"ב] דר' ישמעאל דאין אדם עשוי להשביע בניו ור' חייא דן אח"כ אותו הדין ואמר אדם עשוי להשביע את בניו וא"ל תיזיל ונהדר ולא רצה רבי חייא מאחר שכל אחד אומר טעמו לפי סברתו אין זה טעות אלא פשיטא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. סליק סוד הדין אשר יסד הר"ר חיים מאור הגולה בהר"ר יצחק.
<h2>דף כג.</h2>
התובע ממון לחבירו כל אחד ואחד להבעלי דינים בורר לו דיין אחד ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי ודנין דין אמת ואם הדיינים קרובים זה לזה או אל הבעלי דינים פסולים לדין אלא א"כ רוצים הבעלי דינים לקבל עליהם להכשיר קרובים ואם קבלו עליהם ודנו הדין אינם יכולים לחזור בהם לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכולין לחזור אם לא קנו מידם להכשיר עליהם קרובים וכן נמי אם קבל אחד מהבעלי דינים עד אחד לבדו או קרוב אחד ואמר אני רוצה שיהיה נאמן עלי לפני גמר דין יכול לחזור לאחר גמר דין אינו יכול לחזור וגם לפני גמר דין אם קנו מידו להכשירו אינו יכול לחזור וכן אם אמר אאמינך בשבועתך ונשבעו אינו יכול לחזור וכן אם בירר אחד מן הבעלי דינים את דיינו לפני גמר דין יכול לחזור בו לפי שתקנת חכמים שיחפש בזכותו ואם אומר אין אני רוצה שידין אותי יכול לחזור בו אבל אינו יכול לפסול דיין אשר בירר חבירו ולומר איני רוצה שישב בדין שלי.
סדר הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם דיין שלישי ואם לא ביררו יכולים הדיוטות או יחיד מומחה לכוף אותם על כרחם כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה ללכת לב"ד הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינו וכן משמע פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] דפריך דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני דקבלוה עלייהו משמע דקודם לכן לא היה סבור דקבלוה עלייהו מידי ומ"מ אמרינן דדיניהם דין וכן בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] דאתא לקמי דרב יוסף א"ל אי אתקרית להו כלומר שדחק אותם לדין זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם ובזמן הזה אין לנו ב"ד קבוע ובזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא אנן רחוקים ממנו יותר וסברא בגדול שבדור קרוי ב"ד הגדול וכן היה ר"ת קורא לבית דינו ב"ד הגדול. פסקינן דוקא מלוה יכול לומר לב"ד קאזלינין אבל לוה (טעון) [כופין] אותו ודן בעירו ובזמן הזה במקום שיכוף איש חבירו לדין אם רוצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבים לו לפי שרוצה לראות אם טעו ויחזרו הדין כמו שאבאר בסמוך מדאמריה בכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שכותבים לו לפי שמבקש שאם טעו בדבר משנה יחזירו הדין והא דנקט [ל"א ע"ב] שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדין רוצה שיכתבו לו זכותו וההוא דאיסור גיורא [עי' ב"מ ס"ט ע"ב] לא איירו לכתוב הטענות כי אם להסביר הטעם.
[על הגליון] אלופנו המסובל מהר"ר עזריאל בן מהר"ר יחיאל. חלילה לנו לעשות חתימתנו פלסתר שכתבנו לך שמן הדין והמשפט לבא לאיזה קהלה שתברור ותברור לך דיין ושכנגדך דיין ויקוב הדין את ההר ואשר כתבנו לך כן דעתנו ויתד הוא שלא תמוט ואין כל חדש אצלינו ומנהג קדמונים הוא כי התובע חבירו לדין בעירו אין לו לסרב ליקח דיינים או מקבלי טענות וכל תביעות וערעורים וטענות ואם הוצרכו לשאל שואלין ושולחין למורה ומי שמסרב בזה הוא סרבן בין שהוא מן הקלים בין שהוא מן החשובים אמנם התובע חברו ומזמינו לקהלות אם הוא אתביעת ממון יכול לומר לא אדון חוץ מעירי כיון שיש שם ב"ד כשר ואם התביעה מהכאות או מסירות יכול להזמינו לבא לדין לאחת הקהלות והנתבע יברור לו איזה קהלה שירצה שידמה שיהיה לו שם שודא כך הנהיגו הקדמונים וכן אנו נוהגין והולכין מגזרת ותקנת הקדמונים. קהל שפירא שמריה בן הח"ר יצחק ברוך ב"ר אשר. קהל גרמייזא שמשון ב"ר יהודה מאיר ב"ר יהודה יהודה ב"ר שמעון יקותיאל ב"ר מאיר. קהל מגנצא, כאשר כתבו רבותינו כן הוא יצחק ב"ר מאיר החיים בן הר"ר יצחק.
[על הגליון] כתב הר"ש דמקומות שאין שם ב"ד אם תבע אדם לחבירו ממון והתובע אומר הבא לי ממקום שיש שם ב"ד ולא אלך עמך שיכולים בני עירו לקבוע לו זמן ללכת לב"ד או ידון לפניהם וכן הודו לו כל רבני צרפת תוספות רגמ"ה. ואם שני הדיינים לא יוכלו להשוות לברור שלישי זקני העיר ומנהיגיה בוררין אותו ואם אין זקינים בעיר או שמערים הבעל דין לברור דיין שאינו הגון לישב אצל דיין הגון ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון לפניהם ס' אשר"י.
<h2>דף כד:</h2>
התובע ממון לחבירו כל אחד ואחד להבעלי דינים בורר לו דיין אחד ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי ודנין דין אמת ואם הדיינים קרובים זה לזה או אל הבעלי דינים פסולים לדין אלא א"כ רוצים הבעלי דינים לקבל עליהם להכשיר קרובים ואם קבלו עליהם ודנו הדין אינם יכולים לחזור בהם לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכולין לחזור אם לא קנו מידם להכשיר עליהם קרובים וכן נמי אם קבל אחד מהבעלי דינים עד אחד לבדו או קרוב אחד ואמר אני רוצה שיהיה נאמן עלי לפני גמר דין יכול לחזור לאחר גמר דין אינו יכול לחזור וגם לפני גמר דין אם קנו מידו להכשירו אינו יכול לחזור וכן אם אמר אאמינך בשבועתך ונשבעו אינו יכול לחזור וכן אם בירר אחד מן הבעלי דינים את דיינו לפני גמר דין יכול לחזור בו לפי שתקנת חכמים שיחפש בזכותו ואם אומר אין אני רוצה שידין אותי יכול לחזור בו אבל אינו יכול לפסול דיין אשר בירר חבירו ולומר איני רוצה שישב בדין שלי.
<h2>דף כה:</h2>
[על הגליון] פסולי דאורייתא אם נתקדשה אשה בעדותם אינה צריכה גט ושריא לעלמא ופסולי דרבנן צריכה גט מספיקא כך פסקי' ה"ג ורבי' שמחה וכ' בעל העטור דאפי' בפני שנים פסולי דרבנן אינה מקודשת דכל מקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין ה"ג.
<h2>דף כו:</h2>
ויש שאר פסולים לעדות ולדין גזלן דאורייתא אפי' [לא] הכריזו עליו ומלוי רביות וכן כל עוברי על שבועת ממון וכל אוכלי נבלות וכל דבר שאנו יודעים שהוא רשע מאחר שהוא עובר על דת משום ממון פסול הוא לעדות ולדין וגם אינו צריך הכרזה בב"ד כיון שפסול מחמת שעובר באיסור דאורייתא אבל יש פסולים אחרים מדרבנן הרועים ומלוי ריביות דרבנן כגון כל רבית שאינה קצוצה וכן מקבלי צדקה מן הגוים אבל צריך בהם הכרזה בב"ד ואם לא הכריזו עליהם כשרים וכן כל עוברי שבועות שיש עדות עליו שכבר עבר שבועה בין שבועת ממון בין שבועת שוא דקיימא לן [כ"ז ע"א] אוכל נבלות להכעיס הוי פסול לעדות ולדין דהלכה כאביי ואפי' דנו כבר או העידו דינם או עדותם פסול וכן אם חתמו על השטר פסול וחשוד על השבועה פסול עד שיבא לב"ד שאין מכירים ויאמר חשוד אני וכן איתא בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ד] וגזלנין ומלוי רבית עד שיקרעו שטרותיהם ואינם מלוים ומחזירים הרבית ללוה וכמו שהמלוה פסול כך הלוה פסול וכן אם יצא קול על אחד שגנב פסול לעדות ולדין וכולן כשרים לעדות אשה ולשאר איסורים דתנן [עי' ר"ה כ"ב ע"א] כל עדות שהאשה כשירה לה אף הן כשרים לה וחשוד על העריות כשר לעדות חוץ מעדות אשה להוציאה מן בעלה שפסול וכל אלו הקרובים או פסולים אם קבלום עליהם הבעלי דינים או קנו מידם אינם יכולים לחזור.
[על הגליון] ומימות הגאונים נהגו כל ישראל להושיב הבעלי דינים והעדים לסלק המחלוקות סמ"ג.
[על הגליון] ירושלמי פ"ד מיתות [ה"ח] איתא דישיבת הדיינין אינה מעכבת וממנו הוכיח רצב"א דהוא הדין עדים שהעידו מיושב עדותם עדות בדיעבד דמחד קרא נפקא עדים בעמידה ודיינין בישיבה וכך אם קבלו עליהם ובלבד שלא יטעו בגוף הדין ה"ג.
<h2>דף כז:</h2>
ירושלמי [ה"ט] מניין שלא יהו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך נהרגים על פיהם לא כך לפוסלם מניין שלא יהו קרובים זה לזה לא נמצא נהרג על פיו מניין שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי דיינים מה עדים אינן קרובים אף דיינים והלכתה בין הדיינים בין המלוה בין הלוה והערב קרובים לעדים הדיינים והעדים פסולים.
<h2>דף כח:</h2>
אלו הם הקרובים שפסולים להעיד ולדון זה על זה. אב לבן ובן לאב ואחים ובניהם להם דהיינו שני בראשון וכן בני האחים פסולים זה לזה דהיינו שני בשני ושלישי בשלישי כשר ושלישי בראשון פסול כגון פנחס ומשה ור"ח פירש דפסול מדרבנן וכן לאמו ולאחותו ולבן אחותו וכן שני בני אחיות דהיינו שני בשני דהויא בכלל בעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו אבל בעלי שניות כגון שני בני אדם הנושאים שתי בנות אחים או בנות אחיות לא אמרינן דפסולים משום בעל כאשתו דבקורבה רחוקה כי הא לא אמרי' תרי בעל כאשתו וכן חזינן בפ' זה בורר דלא פסלינן בחתן אחי חמיו דאנן לא תנן אלא בן אחי חמיו דהוא אחי אביו וחתנו וכן נמי פסיק דגיסו הוא לבדו ולא חתנו אע"ג דהוי שני בראשון על ידי בעל כאשתו כללא דמלתא לא אמרינן תרי בעל כאשתו אלא בקורבא ראשונה כגון שנים הנשואים שתי אחיות או אשה ובתה אבל בן גיסו פסול מטעם בעל אחות אמו דחשיב במתנית' בפ' זה בורר ואגיסו לבדו אנחנו למידין היכא דאיכא קורבא כי האי פסולים וה"ה בעל חורגתו ומייתי בק"ו בירושלמי [ה"ו] חתן אחותו פסול בעל חורגתו שהוא חתן אשתו לא כל שכן אבל זה לקח אשה וזה לקח בת אחותה כגון רחל ודינה בת דינה כשרים ואע"ג דבעל דינה פסול לאשת יוסף (בת) [בן] רחל דהוי ליה אשת בן אחות חמותו ובן אחות חמותי' נפיק מבעל אחות אמי' וחתנו וכיון דאני פסול לחתן אחות אמי ה"ה שהוא פסול לאשתי דהא אמרינן אשה כבעלה בכל מקום אפי' הכי כשר לבעלה של דינה דאשה כבעלה בכל מקום אמרי' אבל לא אמרי' בעל כאשתו בכל מקום שהרי אשת בן אחי אביו ואשת בן אחי אמו וכן אשת בן (אחי) [אחות] אביו ואשת בן אחות אמו פסול להם ופריב"א דה"ה דפסול לאשת בן אחי חמיו ולאשת בן אחי חמותו והטעם דכל מה שקנתה אשה קנה בעל ועוד דמפקינן מקרא דאשה כבעלה אבל מה שקנה בעל לא קנתה האשה וא"כ בעל בת אחי חמיו ובעל בת אחות חמותו ואפי' בעל אחות חמותו כשרים לפי דמה שקנה הבעל לא קנתה האשה וכן בעל אם אביו הוא כשר לו דאימעיט מחורגו לבדו וכן קיימ' לן ואע"ג דהוא פסול לאם אביו לפי דמה שקנתה אשה קנה בעל ובעל חמותו פסול לו מידי דהוה אאשת חורגו דאדם פסול לאשת חורגו וכן חתן (ו)אחי אשתו (פסול) לו כשר דהוי שני בראשון על ידי תרי בעל כאשתו ובעל אמו ויש לו בן מאשה אחרת ובן מאמו כשר הוא לבן שהוא מאשה אחרת דהלכה כרב חסדא דאכשר באחי האח ואדם פסול לאבי אביו ולאבי אמו ולאם אמו ולאם אביו אבל לא לבעל אם אביו דאימעיט מחרגו לבדו. וכל אילו שפסולין להעיד פסולים לדין. קרוב ונתרחק כגון שמתה אשתו כשר לעדות ולדין ואוהב ושונא פסולים לדין לפי שלא יוכל (לחדש) [לחפש] זכותו וחובתו אבל להעיד כשרים לפי שלא נחשדו ישראל על כך להעיד שקר מתוך אהבה ושנאה. וכל אלו הפסולים אם דנו בדין הדין יבטל והעדות פסול ואם נחתמו בשטר השטר פסול וכן אם חתמו בשטרות אחרות ובגט ואפילו לרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי פסול משום גזירה דלמא אתי למסמך עלייהו.
<h2>דף כט.</h2>
ושני דיינים ששונאים זה את זה אין להושיבם בדין.
[על הגליון] כתב רבנו שמואל וזה לשונו הא דאמרי' וצריך לומר אתם עדי בתביעת ממון כגון מנה לי בידך חוץ מב"ד ואמר הן יכול לומר משטה אני בך אם לא אמר אתם עדי אבל דבר שיש בו מעשה כגון קדש אשה בפני עדים היא מקודשת ואצ"ל אתם עדי דהכי איתא בקידושין [מ"ג ע"א] אלא מעתה קדש אשה בפני עדים ולא אמר אתם עדי ה"נ נאמר דלא הוו קדושין וכ' מכאן פסקתי לפני זקני רש"י דכל תנאי דבני אדם מתנין ביניהם ומקיימים לא (צריך) [מצי] למימר משטה אני בך כי בני אדם השומעים נעשים עדים אע"ג דלא אמרו אתם עדים אבל באמירה בעלמא שאמר מנה לי בידך והוא ענהו כן דבור כנגד דבור בלא קנין יכול לחזור בו ולומר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדי מצאתי.
<h2>דף כט:</h2>
[על הגליון] וששאלת על ראובן שאמר על שמעון כמה טענות ושתיק שמעון באחת הטענות אם שתיקתו כהודאה דמיא או לא אין נראה דשתיקה כהודאה דמיא בשום מקום אפילו בב"ד אא"כ אמר אתם עידי ושתק וגדולה מזו אמרינן דטוען וחוזר וטוען לישב דבריו הראשונים אפי' היכא דמחזי קצת כסותר דבריו הראשונים כההיא דחזקת הבתים [ל"א ע"א] כ"ש אם שתק ושוב רוצה לטעון ולישב טעם שתיקתו דשתיקה לאו כהודאה דמיא זה מצאתי בתשובת מהר"ם.
דין אם אדם שואל לחבירו מלוה ופקדון והוא אומר להד"מ ואין לו עדים ישבע נתבע ופטור ואם הביא התובע עדים שראו שמנה לו מעות ואינ' יודעים אם הלואה או שלו היא והוא תובע לו תן לו מעות שהלויתיך אתמול ומשיב הלוה להד"מ הוחזק כפרן כיון שיש לו עדים שראו שמנה לו מעות חייב לשלם אך אם משיב להד"מ והמלוה הביא עדים שהוא אמר להם שהוא חייב לו מנה זה אין שוה כלום לפי שהוא אומר כך כדי להשביע עין שלו כדאמר אדם עשוי שלא להשביע את בניו ואפי' הוא ש"מ ואמר בשעת חליו אני חייב לפלוני כך אינו כלום ואדם עשוי שלא להשביע את בניו אבל אם אמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו נותנים כי פשיטא ליה לא היה אומר תנו אא"כ היה חייב לו וכן נמי אם תבעוהו מנה בחליו והודה לו בפני עדים אפי' לא אמר אתם עדים לא הלוה ולא המלוה הודאתו הודאה כי אין לומר משטה אני בך דאיך אדם משטה בשעת מיתה אבל אם תבע ראובן לשמואל מנה והודה לו בפני עדים ולא אמר להם אתם עדים יכול לומר משטה אני בך לפני ב"ד כי צריך שיאמר אתם עדים או הלוה או המלוה ואם אמר המלוה אתם עדים והלוה שותק די בכך והוו עדים אבל אם הלוה אינו רוצה שיהיו עדים לא הוי עדותם עדות אף על פי שהודה בפניהם ולא עוד אלא אם אמר בב"ד לא היו דברים מעולם ואותם עדים מעידים שהודה בפניהם לא הוי עדות דכל מילי דכדי לא מדכרי אנשי ואם אין הלוה טוען משטה אני בך לא טענינן ליה כדאיתא פ' זה בורר [כ"ט ע"ב] וכשהדיינין רואים שהדין הוא מרומה והאחד מאבד בשטותו יש להם לדיינים להפך זכותו ולתקן דבריו דבשאר מילי דזכות לבר משטה א"ב טענינן ליה כשהדין מרומה כדפי' וכן משמע פ' חזקת הבתים [כ"ט ע"ב] דקאמר ומודים שאם (אכל) [רוכל] ומחזר בעיירות אע"ג דלא טעין טענינן ליה וכן איתא בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ח] כי הוי חזי לחד זכות הוה פתח בזכותי' לקיים מה שנאמר פתח פיך לאלם ונ' דה"ה דאם תבעו עדים לאדם ואמרו חייב אתה לפלוני שום דבר ואמר הן דיכול לומר משטה אני בך וכדאמרינן במתניתין דזה בורר [כ"ט ע"א] אם אמרו עדים הודה לנו שהוא חייב לו לא אמר כלום ואייתי הטעם בגמרא דיכול לומר משטה אני בך ומשמע דמיירי כשתבעו המלוה אבל לא קאמר הטעם משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו כיון שתבעוהו דודאי אין אדם מודה דבר שתובעים אותו עבור להשביע עצמו וכן פרשב"ם דהיכא דלא תבעוהו אז אמריה הטעם משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו ואמנם יש לנו להסתפק היכא דלא תבעו שום אדם כלום והוא הודה דכיון דלא שייך למימר משטה אני בך ואז הוא יכול לומר דקאמר שלא להשביע עצמו אם יש לטעון בשבילו או לאו כמו שאמרי' במשטה אני בך דאי לא טעין לא טענינן ליה ונחלקו עליו גדולים ונ"ל דטענינן בשבילו היכא דלא טען כדאמ' רב נחמן אדם עשוי כו' משמע שהוא טען עבורו והטעם הוי משום דבמשטה יש ספק בדבר אולי יש לומר אולי הודה לו לפי שהוא חייב לו אבל גבי להשפיל עין שלו נ"ל דאין שם ספק כי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו כי אם בדבר הברור וכנראה שאמר כן משום עין העולם כי ההוא דקרו ליה קב רשו וכן ההוא דשכיב אדנרי שהיה נכר לכל שאמר עבור להשפיל עין שלו אבל בדבר שאינו נכר להדיין כגון שיש לו חוב מועט וממון מועט או כגון שיצא עליו קול שהוא חייב ונר' לעולם שלא הודה עבור להשפיל עין שלו לא טענינן ואם טען לא שמעינן ליה כי אם בדבר הניכר לכל כגון ההיא עובדא דרב נחמן ואם הוא ניכר שהודה כדי להשפיל עין שלו כמו כן נאמר בשכיב מרע אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכל דבר שנוכל לומר אלו היה אביהם קיים היה יכול לומר כך טע[נ]ינן ליה בשביל היתומים.
אסור לקבל פקדונות (אנשים) [מנשים] ועבדים ותינוקות לפי ששמא גנובים לבעליהן והתינוק לאב וכ"ש שאסור לקבל מתנה דיד בן כיד אביו מאחר שהוא סמוך על שולחנו כדאמר פ"ק דב"מ [י"ב ע"ב] אבל מהנשים אמרו רבותינו שמקבלים מהם דבר מועט כגון בפשוט אחד לצדקה או שנים וכן מן צידת אכלי הבית בשר ויין ואם קבל דבר גדול חייב לשלם בב"ד דשמא פקדון הוא בידה ואם אמרה הם לפלוני נאמנת במיגו שיכולה היא לתת לו אבל לא יתן לו בלא ידיעתו דשמא אומרת כך בשביל בעלה כדאמר [סנהדרין כ"ט ע"ב] אדם עשוי שלא להשביע בניו אבל אם מתה ולא אמרה שום דבר יתנם לבעל ואם אמרה בשעת מיתה או תוך חוליה הם של פלוני אינה נאמנת מאחר שאין כאן מיגו שאינה יכולה לתתם לו בחוליה ואמנם אם היא נאמנת וניכרת בדברים שלה שהמעות לפלוני שאמרה הם הנפקד יעשה פירוש לפירוש ויתנם לאותו פלוני ואם היא אינו נאמנת לו יתנם לבעל אחרי שאין להאמינה במיגו וכן אם הפקידה אותה ביד בעלה ואמרה של פלוני הם אינה נאמנת מאחר שהוא יכול לעכבם ולומר שהם משלו ואם הוא מאמינה יתנם לאותו האיש.
<h2>דף ל.</h2>
[על הגליון] עד א' שראה מחלון זה ועד אחד מחלון זה ולא היו ביחד בשעת המעשה פסולין לדיני נפשות וכשרין לדיני ממנות וצריך שיבינו הדיינים לשון העדים ולא ישמעו מפי מתורגמן ואם מבינים לשונם אלא שאין יודעין להשיב סגי. אשר"י ממהר"ם.
<h2>דף ל:</h2>
והלכתא דאין צריך שיעידו שניהם כאחד דהלכה כרב (נחמן) [נתן] דאמר שומעים דבריו של זה היום וכשיבא חברו לטעון (לאחר) [למחר] שומעין לו וגם הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר הודאה אחר הלואה מצטרפות שאם אמר אחד מן העדים בפני הלוה לו יום שני מנה [והאחר אמר בפני הודה לי יום שלישי מנה] ואפילו אמר האחד בפני הלוה לו מנה יום שני ואחד אמר בפני הודה לו קודם לכן מנה מצטרפין להעיד דהלכה כנהרדעי ואם אמר אחד בפני הלוה לו מנה באותו יום ובאותו מקום ובאותה שעה והאחד אומר באותו מקום ובאותו יום הייתי אבל לא ראיתי שלוה כ"א חמשים או ראיתי שלוה מאתים נר' לר' דהוי הכחשה ולא מצטרפין והא דקאמר [ל"א ע"א] אחד אמר מנה ואחד אמר מאתים א"א [—אי אמרת] דמצטרפים זהו כשאחד אומר בפני הלוה לו ביום אחד ונר' לי שלא היה בו אלא מנה וזה שאומר שנראה לו שהיה בו מאתים בהא קאמר דמצטרפין לעדותן ואם אחד אמר מנה שחור ואחד אמר מנה לבן יש להסתפק אם הלכה כנהרדעי ורבא דימא אותן לאחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שכר שמן ולא מצטרפים וקאמר דנהרדעי אמרי דמצטרפי' דדמי' להא דר' שמעון בן אלעזר לאחד אמר מנה ואחד אומר מאתים וכן פי' דרבא ונהרדעי ורב יהודה סברי כרבי שמעון בן אלעזר אלא רבא אמר דלא דמיא להא דר' שמעון בן אלעזר אלא דמיא לאחד אומר של יין ואחד אומר של דבש דלא מצטרפי ואם אמר אחד בעלייה ואחד אומר בחדר מצטרפי ואם אומר אחד בעיר פלוני ואחד אומר בעיר פלוני לא מצטרפי וה"ה אם אמרו בעיר אחת בב' מקומות הרחוקים זה מזה דלא מצטרפי ואם שתי כתות מעידות זה מנה וזה מאתים ואפילו בשעה אחת ובמקום אחד אין זו הכחשה מאחר דלא ידעינן איזו מהן מכחשת וישלם הימנה.
<h2>דף לא:</h2>
וכל מיגו שאנחנו עושים זהו מיגו שיכול לטעון אותה טענה שהוא בא לפני הדיינים לדון אבל אם אינו יכול לטעון אותה טענה כשהוא בא לפני ב"ד כגון שכבר אמר דבריו לפני עדים או שראו כבר הב"ד הדברים אז אין לומר מיגו כגון ההיא דסנהדרין פרק זה בורר [ל"א ע"ב] דאמר' כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן פי' שכבר בא השטר שבא לדין קודם שתאמר דבריו לדין לא אמרינן אי בעיא קלתיה ולקמן נאריך יותר. ומגו שאנו אומרי' זה לקיים דבריו פי' אם היה רוצה לשקר היה אומר טענה זו שהיה נאמן ומרויח יותר אבל אם אין אנו יכולים לקיים דבריו הראשונים אין להאמינו במגו כי ההיא דחזקת הבתים [ל"ב ע"ב] דאמר' אמאי קסמכתא אהאי שטרא, חספא בעלמא הוא אלא הי' יכולים לקיים דבריו שאמר שהשטר היה טוב.
סדר הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם דיין שלישי ואם לא ביררו יכולים הדיוטות או יחיד מומחה לכוף אותם על כרחם כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה ללכת לב"ד הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינו וכן משמע פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] דפריך דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני דקבלוה עלייהו משמע דקודם לכן לא היה סבור דקבלוה עלייהו מידי ומ"מ אמרינן דדיניהם דין וכן בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] דאתא לקמי דרב יוסף א"ל אי אתקרית להו כלומר שדחק אותם לדין זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם ובזמן הזה אין לנו ב"ד קבוע ובזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא אנן רחוקים ממנו יותר וסברא בגדול שבדור קרוי ב"ד הגדול וכן היה ר"ת קורא לבית דינו ב"ד הגדול. פסקינן דוקא מלוה יכול לומר לב"ד קאזלינין אבל לוה (טעון) [כופין] אותו ודן בעירו ובזמן הזה במקום שיכוף איש חבירו לדין אם רוצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבים לו לפי שרוצה לראות אם טעו ויחזרו הדין כמו שאבאר בסמוך מדאמריה בכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שכותבים לו לפי שמבקש שאם טעו בדבר משנה יחזירו הדין והא דנקט [ל"א ע"ב] שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדין רוצה שיכתבו לו זכותו וההוא דאיסור גיורא [עי' ב"מ ס"ט ע"ב] לא איירו לכתוב הטענות כי אם להסביר הטעם.
<h2>דף לג.</h2>
סדר הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם דיין שלישי ואם לא ביררו יכולים הדיוטות או יחיד מומחה לכוף אותם על כרחם כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה ללכת לב"ד הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינו וכן משמע פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] דפריך דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני דקבלוה עלייהו משמע דקודם לכן לא היה סבור דקבלוה עלייהו מידי ומ"מ אמרינן דדיניהם דין וכן בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] דאתא לקמי דרב יוסף א"ל אי אתקרית להו כלומר שדחק אותם לדין זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם ובזמן הזה אין לנו ב"ד קבוע ובזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא אנן רחוקים ממנו יותר וסברא בגדול שבדור קרוי ב"ד הגדול וכן היה ר"ת קורא לבית דינו ב"ד הגדול. פסקינן דוקא מלוה יכול לומר לב"ד קאזלינין אבל לוה (טעון) [כופין] אותו ודן בעירו ובזמן הזה במקום שיכוף איש חבירו לדין אם רוצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבים לו לפי שרוצה לראות אם טעו ויחזרו הדין כמו שאבאר בסמוך מדאמריה בכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שכותבים לו לפי שמבקש שאם טעו בדבר משנה יחזירו הדין והא דנקט [ל"א ע"ב] שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדין רוצה שיכתבו לו זכותו וההוא דאיסור גיורא [עי' ב"מ ס"ט ע"ב] לא איירו לכתוב הטענות כי אם להסביר הטעם.
ודיינים שטועים בדבר משנה חוזרים את הדין דכך ק"ל בכולא תלמודא ואפילו בדבר משנה אם נשא ונתן ביד אינו יכול להחזיר דהוי כמו מתנה שנותן לו והדיין יחזיר משלו למאן דדאין דינא דגרמי [ב"ק ק' ע"א] וכך קיימא לן וזה שתירץ רב חסדא באחד דיני ממונות תניין כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד דווקא בטעה בדבר משנה אבל טעה בשיקול הדעת אין הדין חוזר כך נראה לי כי אם תאמר שמחזיר בשיקול הדעת א"כ כי פריך בריש סנהדרין [ג' ע"א] טעו לא ישלמו תימא שנשא ונתן ביד וכן משמע בפרק זה בורר [ל' ע"א] דקאמר איכא בינייהו לשלומי מנתא בהדייהו למ"ד פלוני ופלוני מזכין לא משלם ופשיטא דלא מיירי בנשא ונתן ביד דא"כ פשיטא דלא משלם עמהם שהרי הוא לא נשא ונתן ביד ואין לחלק בין קבלן עלייהו ולא קבלו לגבי חזרת הדין ורב אלפס פסק שהלכה כרב חסדא שמתרץ כאן שנשא ונתן ביד ואפי' בשיקול הדעת מחזירין הדין אם לא נשא ונתן ביד (ואפי') [ודווקא] אינו מומחה שהרי אותה משנה דדן את הדין מיירי באינו מומחה מדקאמר בסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם וא"כ לדברי רב אלפס במומחה לרבים פטור מלשלם אפי' נשא ונתן ביד וזו היא תימה כי הא דמומחה לרבים פטור מלשלם היינו כשקבלו אותו כדאמרינן [ה' ע"א] גבי מר זוטרא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אבל אין לחלק גבי נשא ונתן ביד [בין מומחה] בין שאינו מומחה אבל בטעו בשיקול הדעת אין מחזירים וחייבים לשלם אם לא קבלו כגון שאמרו להם דינו לנו דין תורה ונר' כששני בני אדם באין לדין בפני גדול אחד זהו קבלו עלייהו וכן נמי כששני בני אדם בוררים להם דיינים בבית הכנסת מדעתם (מהו) [זהו] קבלו עליהם ופטורים מלשלם אם לא אמרו להם דינו לנו דין תורה וכן איתא בירושלמי [פ"א ה"א] רבי אבהו דאין בי כנשתא דקיסרי לגרמיה אמר לו תלמידו לא אלפן מר אל תהי דן יחידי א"ל מכיון אינון חמיין לי יתיב בדינא לגרמי ואתו לגבאי כמאן דמקבלי עלייהו דמי ומ"מ אם אמרו דינו לנו דין תורה חייבין לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזר וכן איתא בירושלמי [שם] עלה דההיא דדן את הדין אף בשטעה בדבר משנה ואם טעה בשיקול הדעת ישלם מביתו רבא אמר בשם ר' אבהו כשאמרו הרי את מקובל כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וזהו שכתבתי ואפילו לרב אלפס נראה בירושלמי שאין הלכה כרב חסדא אלא כרבא ואם קבלוהו בג' הדיוטות אם טעו בדבר משנה חוזר ואם טעו בשיקול הדעת חייבים להחזיר אם לא קבלו עליהם ואם קבלו עליהם אם אמרו דינו לנו דין תורה ובזמן הזה אין חילוק בין מומחה לשאינו מומחה מאחר שבוררים אותו מדעת שניהם אמנם אם דנו בני אדם דין בעל כרחם ולא קבלו עליהם חייבים לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזרים וה"ה בדבר תנאים ואמוראים וכדדרש שם שיקול דעת כגון שאינו יכול לעמוד ולדעת מתוך השמועה כמאן הלכה ואמנם משמע כחד מינייהו אבל אם אדם שוקל דעתו מסברת' ורבים חולקים עליו ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון ההיא דזה בורר [כ"ט ע"ב] דר' ישמעאל דאין אדם עשוי להשביע בניו ור' חייא דן אח"כ אותו הדין ואמר אדם עשוי להשביע את בניו וא"ל תיזיל ונהדר ולא רצה רבי חייא מאחר שכל אחד אומר טעמו לפי סברתו אין זה טעות אלא פשיטא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. סליק סוד הדין אשר יסד הר"ר חיים מאור הגולה בהר"ר יצחק.
<h2>דף לד:</h2>
וכשיבואו לדין צריכין לטעון דבריהם מעומד דכתיב [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ואם רצו הדיינים יושיבו את שניהם רק אין להושיב זה יותר מזה ובשעת גמר דין צריכים שיהיו הבעלי דינים בעמידה והדיינים בישיבה. וגמר צריך להיות ביום ואם גמרה בלילה דיניהם דין. וצריכין העדים להיות בעמידה דכתיב ועמדו ואם הוא תלמיד חכם מותר להעיד בישיבה מפני כבוד התורה.
<h2>דף לה.</h2>
[על הגליון] נזקקין לתובע תחלה פי' הראב"ד כגון ראובן שתבע שמעון לדין ולא מצא ראובן ראיה לדבריו והדין נוטה לזכות שמעון ואומר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין שמא היום או מחר ימצא ראיה או עדים או שמא שמעון יודה לו ושמעון תובע שיפסקו דינו נזקקין לראובן ושומעין לו שלא לפסוק הדין ואי זילי נכסי' מחמת שהוציא ראובן קול עליו נזקקין לשמעון אדר"ת. פי' רש"י נזקקין לתובע תחלה כגון המלוה תובע ללוה (והמלוה) [והלוה] טען משכון הי' לי בידך וי"מ שמדבר בנתבע סמ"ג.
